בשעת בוקר מוקמת מידי, כשהעיניים מתקשות להתרגל לקרני האור הבוקעות מהחלון, והגוף כולו מתנועע בגלים כאילו משתוקק לחזור למצב מאוזן, ניסה כותב פוסט זה להיזכר לאיזה יום הוא קם. ראשון? שלישי? אולי בכלל שבת? ובזמן שלקח לו להיזכר שמדובר בעצם בבוקר יום רביעי, הוא החליט לכתוב פוסט על הסיבות לקשיים בשינה. לא הסיבות הקלות – שעות ארוכות מידי מול יוטיוב או פורטנייט או תינוק שמעיר אותך בארבע בבוקר כי.... כי....כי... למה הוא באמת התעורר?? אלא סיבות נפשיות, פסיכולוגיות, כאלו ששום שיטה או כלל אצבע לא יצילו מפניהן. באופן דיי ברור, הסיבה המשמעותית ביותר לנדודי שינה היא מצב של חרדה (או, אם המילה הזאת מעבירה בכם ממ... חרדה, אפשר גם בשמותיה האחרים – סטרס, מתח, אי שקט או עקה). מצבים אלו יכולים להיגרם מאירועים שקורים בעולם החיצוני של האדם – פיטורין, עומס עבודה, מאבק משפטי, מעבר דירה, תקופת מבחנים, ריב עם החבר, הפסד של מכבי תל אביב וכן הלאה. במקרים אלו, באופן טבעי, ברגע שגורם הלחץ יפסק, גם המתח הנפשי יפחת והשינה תחזור לסדרה. אבל מה אם גורם מתח שכזה לא קיים כרגע בחיינו? כלומר, לא נראה שיש סיבה כלשהי לקשיי השינה? מקום העבודה בטוח, לחץ העבודה פחת, מערכות היחסים כולן משגשגות (ואפילו הספקנו לשבת עם כמה חברים לבירה מה שלא עשינו מזמן), כולם בריאים ונושמים, את תקופת המבחנים סיימנו בציונים טובים דיים (פסיכולוגים אוהבים מאוד את הצירוף – טוב דיו), ומכבי תל אביב עלתה לפיינל-פור. ואפילו הגדלנו לעשות ועברנו ל"היגיינת שינה" מהודקת - הפסקנו עם מסכים שעה לפני השינה, לא אכלנו ארוחה כבדה שעתיים לפני השינה, לא שתינו אלכוהול שלוש שעות לפני השינה, לא עשינו ספורט ארבע שעות לפני השינה ולא שתינו קפה חמש שעות לפני השינה. ועדיין, השינה לא מגיעה. אם בעולם החיצוני הכול בסדר, והיגיינת השינה שלנו מהודקת, כנראה שה"אשם" המרכזי לנדודי השינה שלנו הוא העולם הפנימי. במהלך השלבים שלקראת שינה, מנגנוני ההגנה שלנו באופן טבעי מורידים הילוך. ההדחקות עובדות פחות טוב, ההכחשות מתמתנות, רצץ הפעילות שמונע מאתנו להתעמק, פוסק, רעשי הרקע יורדים, וכל אלו הם פתח לתכנים מתוך העולם הפנימי למצוא את דרכם החוצה. כעסים שהדחקנו במהלך היום, התמודדויות שחשבנו שעברנו דווקא בקלות, דיאלוגים נוקבים עם ההורים, תחושות אשם מופנמות ועוד. כל אלו יכולים לצאת החוצה אל המודעות דרך רצפי מחשבות מאיימים, או לפעול מתוך העולם הפנימי ולהוביל לאי שקט גופני, כעס, פעימות לב מואצות, התהפכויות מצד לצד וחוסר עייפות. כל זאת למרות שאנחנו יכולים להישבע שאנחנו לא חושבים על כלום והכל בסדר. אז מה עושים? כדור שינה אולי יעזור לצבור עוד כמה שעות שינה לרזומה, אבל לדעתנו אין מנוס מפתרון אמיתי – הבנה, העמקה, אוורור, התעמתות, ושחרור של מה שרובץ עלינו מבפנים. אז שהיה לכולנו לילה טוב! אה... בוקר טוב!
בחודשים האחרונים יצא לנו לקרוא לא מעט תיאורים של חברי הקהילה הלהט"בית על קשיים ביורוקרטים וחוקתיים בהם הם נתקלים בניסיונם להקים משפחה. היום הקונצנזוס של ארגוני בריאות הנפש בעולם הוא שהטרוסקסואליות והומוסקסואליות כאחת הם ביטויים נורמאלים של מיניות האנושית. אך לצערנו לא כך היה בעבר, ולעולם בריאות הנפש היה חלק לא מועט בהשרשת התפיסה שהומוסקסואליות אינה דבר טבעי אלא מהווה סטייה מהנורמה. לכבוד חודש הגאווה נספר לכם קצת על מערכת היחסים המורכבת שהתקיימה בעבר (ובמחוזות מסוימים עוד היום) בין עולם בריאות הנפש לבין הומוסקסואליות. לעולם הפסיכיאטריה הוענקה זכות ממסדית לקבוע איפה עובר הקו החוצה בין הפרעה נפשית לבריאות נפשית. בכל הנוגע להומוסקסואליות, הקו עבר עד לא מזמן במקום הלא נכון; ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי (DSM) הראשון שיצא בשנת 1952 הגדיר הומוסקסואליות כ- "paraphilia" (נטיה לעוררות מינית בתגובה לעצמים או למצבים העלולים להפריע לקיום פעילות מינית אוהבת והדדית). המהדורה השניה של ה-DSM שיצאה בשנת 1968 הגדירה את ההומוסקסואליות כ-"sexual orientation disturbance" (הפרעה בנטיה המינית). המהדורה השלישית של ה-DSM שיצאה בשנת 1980 הגדירה את ההומוסקסואליות כ-"ego-dystonic homosexuality" (בתרגום חופשי- מחשבות או רגשות שנמצאים בקונפליקט או חוסר התאמה עם הרצון האמיתי של האדם(. רק במהדורה השלישית המתוקנת של ה- DSM, שיצאה בשנת 1987 הוצאה ההומוסקסואליות מרשימת ההפרעות הנפשיות, ומכאן והלאה, אדם אשר נמשך מינית לבן מינו, הפסיק להחשב כמופרע נפשית. בשנת 1990 ארגון הבריאות העולמי קיבל את המלצות הארגון האמריקאי והוציא גם הוא את ההומוסקסואליות מרשימת המחלות הנפשיות. מכיוון שהומוסקסואליות נחשבה הפרעה נפשית, הוצעו מספר שיטות טיפול בה שכונו "טיפולי המרה". מטרת הטיפולים היתה להמיר נטייה מינית קיימת לאחרת באמצעות תרופות או פסיכואנליזה. למרות הרצון העז של גורמים טיפולים, ובעיקר ממסדיים ודתיים, להצליח להמיר את נטיתו המינית של אדם, מחקרים הראו שניסיונות אלו אינם יעילים ועלולים לפגוע במטופל. טיפולי המרה נחשבים כבלתי מדעיים, ובבמדינות רבות בעולם גם כבלתי אתיים ואפילו בלתי חוקיים. אז הקונצנזוס של ארגוני בריאות הנפש השתנה, וכיום ברור שלא ניתן וכמובן שאין צורך, לשנות נטיה מינית. עם זאת, נראה שאומנם התפיסה של הומוסקסואליות כהפרעה נפשית יצאה מהספרים, אך היא עדיין אוחזת בפוליטיקה, בחוקה ובקבלת ההחלטות בכל הקשור לחברי הקהילה הלהט"בית. לכבוד חודש הגאווה נזכיר שוב - זו האחריות של כולנו לדאוג לכך שהפוליטיקאים יבינו מה שאנשי בריאות הנפש הבינו כבר לפני כשלושים שנה.
בשבועות האחרונים, אבות רבים פנו אלינו בשאלה – "איך זה יכול להיות שעדיין לא פרסמתם פוסט על יום האב שחל לפני כשבועיים? הרי חנויות הצעצועים עמוסות לעייפה מתנות בכיתוב 'יום אב שמח', בוואטסאפ נשלחים שרשורי 'מוקדש לכל האבות' ובחנויות הפרחים נמכרים זרים עטופי צלופן מעוטר ברכות 'לאבא הכי טוב בעולם', ורק בדף של 'הקליניקה', דף עדכני ומעמיק מאין כמותו, אין פוסט על יום האב!".
אם הציטוט שלעיל נשמע לכם מצוץ מהאצבע, יש לנו בשורות טובות עבורכם – בוחן המציאות שלכם תקין. אף אב לא פנה אלינו בשאלה, בחנויות הצעצועים אין מתנות בכיתוב 'יום אב שמח', שום חנות פרחים לא טרחה על צלופן מעוטר והוואטסאפ נדם. בואו נודה על האמת - מי בכלל ידע שקיים דבר כזה "יום האב"?!
אז מה הסיבה לכך שיום האב נמצא במחתחת (בחבורה מכובדת הכוללת גם את 'יום הפנדה', 'יום חברת החשמל' ו'יום טבעות הבצל')? מדוע זוכה 'יום האם' לעניין רב, בעוד 'יום האב' הוא עורבה פרח? האם זה אומר משהו על הפער בין... אבות לאמהות? שימו לב, אנחנו לא מדברים פה על הפער בין גברים ונשים באופן כללי, אלא רק במקרה הספציפי שהם מגדלים בביתם עולל קטן וצווח.
אין ספק שהטבע העניק לאם מתנת לידה בדמות שינוי הורמונאלי ונוירולוגי שיעזור לה לפתח את הקשר עם הרך שאך נולד. חלקים במוחה מתפתחים ומשתנים במהירות והיא מוצאת את עצמה מתחברת ומתכוונת אל התינוק. באותם הרגעים ממש האב מתחבר ומתכוונן לאתר של ביטוח לאומי בכדי להבין אם הוא יכול לקבל החזר כלשהו על ימי חופשה. בעוד האמא מקרבת את התינוק לגופה, מזינה אותו בביטחון ובאוכל, האב טס לשילב לקנות חיתולים אותם יביא הביתה בסיום יום העבודה. וכשהוא כבר חוזר הביתה, עייף, טרוד, ועם חבילת חיתולים במידה הלא נכונה, הוא רואה בבית את אפרודיטה עצמה, אוחזת ברכות בתינוק חלק ורך, מניקה אותו תוך תנועה קלה של הגוף ומרגיעה אותו בחיוכה (אמהות, ברור לנו שזו לא המציאות, כן? זו רק התחושה של האבא העייף וחסר המושג שחזר בדיוק הביתה).
אם האב הטרי יתעקש לקחת לרגע את התינוק לידיו, הלה יפרוץ מיד בבכי, האב ינסה בתנועה מגושמת לשנות את התנוחה, התינוק ישחרר צווחה, האב יקרב אותו אל חזהו, התינוק יפלוט עליו וינגח בו, ואז ישחרר צרחה נוספת מעוצמת הנגיחה, ולבסוף יאלץ את האב למסור אותו בחזרה לידיה המבטיחות והבטוחות של האם.
התיאור הזה נשמע פחות או יותר מדויק? אז זהו, שזה לא חייב להיות ככה. מחקרים מראים שהפער בין ההורים בכל הקשור לתפקוד ולחיבור עם התינוק הוא פחות ביולוגי ויותר סביבתי. שלרוב, שני ההורים מצליחים לשער באחוזים דומים את המתחולל במוחו ובנפשו של צאצאם. כלומר, גם על אבות עוברים שינויים עם הולדת ילדיהם, גם להם נוירונים והורמונים שמשנים את תפיסתם, ואפילו מתפתחת גם להם יש מאין איזו אינטואיציה איך לאחוז את התינוק ואיזה שיר של מאיר אריאל ירגיע אותו בכל רגע נתון (אצלי זה בדרך כלל - "לא תתפוס אותי". מה אתה מתכנן לי לעתיד פרחח?).
אך מה אפשר לשנות כדי לעזור לאבא להתחבר לרכו הנולד? דבר ראשון להבין שככה זה אמור להיות. זהו טבע הדברים. ולכן הדרה, מרצון או בכפיה, של הגבר מתפקיד האב, אינה רצויה ואפילו פוגעת. אז עבור האב, הבן ורוח הקודש (אתן, אמהות) – משחררים את האינסטינקט האבהי!
יום אב (באיחור) שמח לכולם!